<h1>שו"ת הריב"ש סימן רע"א</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ואף אם לא היתה גזרה זו סבה למניעת התורה אלא היתה למצוה ולגדר, והיה כח ויכולת ביד הגוזר לגוזרה, עדיין לא היו חייבין לקיימה כאשר אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, כדאמרינן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ו א'] גבי שמן וכ"ת דניאל גזר ולא קבלו ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו וקבלו א"כ מאי סהדותיה דרב. ופירש רש"י ז"ל מאי סהדותיה דרב דאמר דניאל גזר עליו דכיון דדריה לא קבילו מיניה לאו גזרה היא ע"כ. ובודאי הכוונה היא משום דגזרת שמן היא גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כדאיתא התם, ומשום הכי כל שלא רצו הצבור לקבלה אינה כלום כדאמרינן אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, כלומר ואם גזרו אין הצבור חייבין לנהוג בה כלל כדאיתא התם וכדכתב רש"י ז"ל דלאו גזרה היא כיון דלא קבלוה. אלא שאם קבלוה ונהגו בה קצת העם ופשט איסורה בקצתם אז צריך בית דין להתירה. אבל אינה צריכה ב"ד גדול מן הראשון כל שלא פשט איסורה בכלם או ברובם, כדאמרינן גבי שמן שבדקו עליו ומצאו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, ומשום הכי התיר אותו רבי יהודה הנשיא ובית דינו, ואע"פ שהיה ב"ד קטן בחכמה ובמנין מן הראשון שאסרוהו, דהיינו תלמידי שמאי והלל. וכן נמי בגזרה זו היוצאת כשגגה מלפני השליט, אף אם היה לו כח עליה והיתה לתקנה ולגדר, מ"מ כיון שלא רצו הקהלות שבמלכות צרפת לקבלה, אינה גזרה כיון שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ולא אפי' מיעוטם. כמו שראינו מכתב' השלוח למהר"ם הלוי על זה אשר הגיע אלינו טופסו. ואם קצתם קבלו אותה ונהגו בה, כיון שלא קבלוה רובם יכול ב"ד אחר להתיר מה שגזר ואסר מהר"ם הלוי, ואף אם אינו גדול ממנו בחכמה ובמנין.0...
<h2>דף יא:</h2>
רביעית שנתמנה בהורמנא דמלכא ודינא דמלכותא דינא. ואפי' שטרות העולות בערכאות של עובדי כוכבים הן כשרים מטעם דינא דמלכותא [גיטין ט' ע"ב], כ"ש שאם מנה המלך במלכותו דיין ישראל שידין בין איש לחברו, והוא מומחה ובקי בדינין, שדיניו דין ויכול לכוף בעלי דינין לדון לפניו. כדאמרינן בגמרא [סנהדרין שם] פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק. דתניא לא יסור שבט מיהודה [בראשית מ"ט] אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ופירש רש"י ז"ל שרודין שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס ע"כ. ואע"פ שנשיאי ארץ ישראל גדולים בתורה יותר, ועוד שהם סמוכין ובני בבל כייפי להו במלתא דאסורא, ויש להם ללכת במנהגם כחומרי מקום שיצא משם, כדאמרינן בפ' מקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א]. אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו. אפ"ה בענין נטילת רשות, דדבר של ממון הוא. ראש הגולה שבבבל עדיף מנשיא שבארץ ישראל. שהנשיא מצד התורה אין לו לתת רשות רק בארץ ישראל ובעיירות הסמוכות לה. וראש הגולה שבבבל יש לו לתת רשות בבבל ובארץ ישראל. וזהו מפני הכח שיש לראש גולה ממלך פרס שהיה מולך בכל הארץ ההיא, ולזה הוא שליט גם על הנשיא. כדאמרינן בפ' בתרא דהוריות [י"א ע"ב] בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מה אני בשעיר. כלומר נשיאות דידי מי הוה נשיאות מעליא, דאלו הוינא בזמן שבית המקדש קיים מייתינא שעיר או לא. אמר ליה הרי צרתך בבבל, כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל. ופירש רש"י ז"ל הרי ראש גולה שבבבל דהוי על גבך, ובעינן שאין על גביו אלא ה' אלהיו. וכן הוא מלך צרפת היום במלכותו, ושאר המלכים במלכותם, כמו מלך פרס בימים ההם בארצות ההם. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"א סימן תרל"ז] דכל שלטון הממונה ומושל במקומו דינו דין. והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא, כל שעשה כחקי מקומו. ובודאי מחקי המלוכה הוא למלכי האומות למנות שופטים בארץ.
